אהבה מושלמת?

כמה בדידות יש בעולם הזה.

 זה בכלל לא משנה אם אתם רווקים, או נשואים, לבדכם או מוקפים בהמוני אנשים, זו תמיד התחושה הזו, הערגה הזו שמישהו "יראה אותי" ויושיט לי יד.

הרבה פעמים אני שומעת מתאמנים שלי שרוצים שהם יהיו "כל עולמו" של בן או בת הזוג שלהם. כשאנחנו מנתחים את משמעות אנו מגלים, שהציפיה הזו מורכבת ולרוב אינה ריאלית.

אפשר למצוא אהבה..אבל היא לא תמיד תמלא אתכם עד הסוף, בצד הקשר שלי עם הבן או בת הזוג יש עוד מישהו שצריך לנהל איתו מערכת יחסים: אני עם עצמי.

הרבה פעמים אנו מצפים שהבן זוג שאנחנו נכיר, ישלים את החסך בנשמתנו, יתן לנו אהבה אין קץ, יהיה שם למלא כל רווח ורווח בנשמתנו הבודדה, ירחיק את העצב, ירגיע את הכעס.

בחיים זה לא כך. אין מישהו שיוכל להכיל את כל כולנו ולגרום לנו אושר תמידי , אין דבר כזה למען האמת.

בכל מערכת יחסים יש את האדם החיצוני שאוהב אותנו ויש אותנו..

האדם החיצוני מעולם לא יוכל לתת מענה לכל האהבה שאנחנו צריכים. זו תמיד מערכת יחסים משולבת… אני עם עצמי, ועם בן הזוג שלי.

אם לא אצליח ללמוד לאהוב את עצמי, לקבל אותי עם כל חסרונותיי, לדעת שאני עושה הכי טוב שיש…לא אוכל לבקש שהאחר יעשה זאת בשבילי.

באימון אנחנו עובדים גם על ההויה העצמית, האהבה העצמית, וגם על מציאת האהבה בחוץ..

כדי למלא את הקדרה החמקמקה הזו באהבה צריך להכניס שני מרכיבים: אהבה עצמית וחיצונית.

רק אז, אפשר להרגיש כמעט שלמות…

אף פעם לא 100%.

למה? כי ככה זה בחיים..

שלכם, לימור